איך הפכה מיניות אלטרנטיבית לסטיה

(או "מי אמר שאני סוטה"?)

אף שבזמן האחרון חלה דעיכה בתפיסות שליליות לגבי ביטויי מיניות המשלבת בדס"מ ופטיש, וכיום לא רואים בהם עדות להפרעה כלשהי, בעבר נחשבו ביטויים אלה לסטיות או מחלות נפש. יחסים לא מונוגמיים זכו אף הם ליחס שלילי, והמעורבים בהם נחשבו לבעלי בעיות בתחום הרגשי ובמערכות יחסים.

אחד הראשונים להניח את הבסיס להגדרת התנהגויות אלו כסטיות היה ריכרד פון קראפט-אבינג (Richard von Krafft-Ebing), שנחשב לאחד מאבות הסקסולוגיה. פון קראפט-אבינג עבד עם אסירים ועסק בתיאור התנהגויות ותכונות מיניות שבהן נתקל. בשנת 1886 הוציא פון קראפט-אבינג ספר המקתלג את התכונות וההתנהגויות המיניות שבעיניו נחשבו לסטייה. הספר נקרא 'פסיכופתיה סקסואליס – דו"ח ממחקר פורנזי'. בין היתר, הוגדרו בו כסטייה (פאראפיליה) יחסי מין מחוץ לנישואין, מין בקבוצות, מין אוראלי, מין אנאלי, אוננות, הומוסקסואליות, טרנסג'נדריות, סאדיזם, מזוכיזם ופטישיזם. הספר, שהיה מיועד לאנשי מקצועות הרפואה "להקל על החולים והסוטים", עורר עניין רב בקרב הציבור הרחב. פון קראפט-אבינג קיבל מבול של מכתבים מאנשים מכל העולם שכתבו על הפנטזיות והמנהגים המיניים שלהם מחד, וביקורת של אנשי מקצוע מאידך. הספר עיצב את דעתם של רבים על מיניות, ולא רק אנשי מקצוע.

מה גרם לקראפט-אבינג להגדיר התנהגויות כה רבות ומגוונות כסטיות? איך התקבל הקטלוג שהציע כסטנדרט? האם, למעשה, ההתנהגויות שהגדיר כסטיות הן התנהגויות לא-נורמטיביות? התשובה לשאלות אלו  דורשת הבנה מסוימת של ההיסטוריה של הסקסולוגיה.

מדוע הוגדרו התנהגויות אלו כסטייה?

הראשונים ללמוד את נושא המיניות מנקודת מבט "מדעית" היו חוקרים באירופה ובארה"ב לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אותם חוקרים, רופאים בהכשרתם, פעלו להבין את המיניות ואת נפש האדם מנקודת מבט רפואית, המשתמשת במונחים של "בריא" מול "חולה". חוקרים כמו פון קראפט-אבינג (1840-1902) ופרויד (1856-1939) חיו בחברות שמרניות מאוד בנושאי מיניות, בהן התיאוריות אודות אבולוציה וטבע האדם סיפקו תימוכין, בין השאר, לאמונות שלבנים עדיפים על שחורים, שגודל הגולגולת מעיד על חוכמתו של אדם ולכן נשים חכמות פחות, ושכל ביטוי של מיניות ושל צרכים גופניים כלשהם לא-יאה, בייחוד עבור נשים, שעבורן ביטוי של מיניות יכול להוות "מחלה" של ממש ובוודאי שנחשב ללא-מוסרי. בעולם זה, כל רצון מיני שלא נועד לרבייה נחשב לסטייה.

להנחות אלו לא היה, ואין עד היום כל ביסוס מדעי או מחקרי, הן נשענות בעיקר על אמונות אישיות.  פון קראפט-אבינג, לדוגמא, היה קתולי. הדת הקתולית רואה ביחסי מין שאינם בין גבר לאישה במסגרת נישואין, התנהגות חולה ולא-מוסרית. גם במסגרת הנישואין רואים הקתולים ביחסי מין דבר שצריך להיעשות למטרות רבייה בלבד. התפיסות המקבילות אודות מין ויחסים רומנטיים לא היו מוגבלות לתפיסות דתיות  – פון קראפט-אבינג ראה בנצרות הקתולית "בגזעים הצפוניים" ביטוי של עליונות אבולוציונית.

פרויד, שהתבסס על עבודותיו של פון קראפט-אבינג ועל תיאוריות אבולוציה דומות, הציג מודל "אידאלי" להתפתחות נפש האדם. לטענתו של פרויד, הדרך הנכונה-חברתית בה המיניות צריכה להיות מסודרת היא בין גבר לאישה, במסגרת יחסים, ללא אובייקטים, ללא אלמנטים של סאדיזם או מזוכיזם וללא שימוש באיברים אחרים מלבד הפין והפות.

למרות פתיחותו (יחסית לתקופתו) והסלחנות שהפגין ל"פרברסיות", כפי שכינה אותן, פרויד עדיין ראה בפנטזיות ובפרקטיקות שלא תאמו את ה"אידיאל" דבר שלילי במהותו, ושאף להפיגן בעזרת פסיכואנליזה. מעבר לחיזוק הגדרת ההתנהגויות שקטלג פון קראפט-אבינג כסטייה, פיתח סביבן פרויד תיאוריות שונות. בעיניו, אם אינך נמשכ/ת למין השני ואינך מעוניינ/ת במין אחד-על-אחת, שמכיל רק חדירה של הפין אל הפות, משהו קלוקל בהתפתחות שלך. בין האפשרויות עלו טראומה, קשרים לא מטיבים עם / בין ההורים ונרקיסיזם.

למרבה הפלא, ניתן למצוא בכתביו של פרויד לא מעט סתירות לתיאוריות שלו אודות מיניות האדם. בין השאר, הוא מדגים בעזרת מחקרים אנתרופולוגיים כיצד הומוסקסואליות יכולה להיות חלק בעל ערך בתרבויות אחרות, ומראה כי ידועים לא מעט אנשים מוכשרים וידועים שלקחו חלק בפעילויות הומוסקסואליות. פרויד גם סבור שדברים שאותם הוא רואה כפרברסיה, כמו עניין מיני באיברי הגוף שאינם הפין או הפות, עניין באובייקטים וסאדיזם ומזוכיזם, הם למעשה נחלתם של כל האנשים, כך שלא ברור מדוע בכל זאת הם מקוטלגים כשונים ופסולים, וזוכים לשלל תיאוריות שליליות סביבן.

איך הפך קטלוג הסטיות לסטנדרט?

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, במקביל למחקריהם של פון קראפט-אבינג ופרויד, ולעיתים בהתבסס על הכתבים שלהם, החלו להתפתח סטנדרטים לאבחון הפרעות נפשיות. יחד עם פרקטיקות מיניות כמו פטיש, טרנסג'נדריות, סאדיזם ומזוכיזם, קוטלגו גם עיירות שלמות כ"סוטות", בהתבסס על צבע עורם הכהה של התושבים, שזכו להגדרה הרפואית "אידיוטים".

בסביבות אמצע המאה ה-20, עם ההתפתחות הטכנולוגית של התקשורת והתרחבות שיתוף הפעולה בין אנשי מקצוע מתחומי הנפש והרפואה, התעורר צורך בסטנדרט ברור יותר לאבחון הפרעות, שיוכל לשמש רופאים בכל העולם. צורך זה הביא את ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי להוציא את 'ספר האבחנות והסטטיסטיקה להפרעות נפש' (DSM) ולארגון הבריאות העולמי  לכלול פרק העוסק בהפרעות נפש ב'ספר סיווג המחלות הבין לאומי' (ICD). ספרים אלה כללו הומוסקסואליות, ביסקסואליות, סאדיזם ומזוכיזם, טרנסג'נדריות ופטישזם כהפרעות נפשיות בפני עצמן. ההגדרות הלכו והפכו פחות ופחות מחמירות עם השנים, הודות לאקטיביסטים, אנשי מקצוע, וחוקרים, שהוכיחו את בעייתיות ההגדרות הקיימות ואת חוסר הקשר בין פנטזיות או פעילויות מיניות כאלו לבין הפרעות נפשיות.

האקטיביסטים והחוקרים למדו בתחילת הדרך בעיקר את תחום ההומוסקסואליות, מה שהביא בסופו של דבר למחיקה מוחלטת של נטיות הומוסקסואליות מספרים אלם. לעומת זאת, שנים ארוכות לאחר מכן נשארו פטישיזם, טרנסג'נדריות, סאדיזם ומזוכיזם בספרים, והוסרו מה-DSM רק בשנת 2013. למעשה, עד היום נטיות אלו מוזכרות בספרים, אלא שהיום הן נחשבות לפאראפיליה רק אם גורמות ל"דחק פסיכו-סוציאלי משמעותי" או לבעיות בתפקוד, או מהוות סיכון או נזק לאחרים.

האם אלו למעשה התנהגויות לא נורמטיביות?

מאז שנות השבעים, ובעיקר בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, העלו אלה שטענו שיש להסיר את פטישיזם, טרנסג'נדריות, סאדיזם ומזוכיזם מהספרים מספר טיעונים מרכזיים. ראשית, ההכללה של סוגי מיניות רבים ושונים בספרי תחום-הנפש התבססה על תיאוריות שאינן מעוגנות במחקר, אלא הייתה תוצר של מבחני מקרה בסביבה טיפולית, ללא בקרה מחקרית. התיאוריות פותחו על סמך מפגשים עם אנשים לא בריאים נפשית או תפקודית, וכן הן הושפעו מאוד מרוח התקופה הגזענית, ומתיאוריות אבולוציוניות לא מבוססות. הטענה שסוגי מיניות אלו מעידים על הפרעות-אישיות איננה מבוססת, ולמעשה מחקרים שונים שנערכו בנושא לא מצאו התאמה ביניהן לבין קיומן של בעיות בתפקוד או מאפיינים פתולוגיים של הפרעה נפשית.

שנית, ההגדרה של מיניות כמצב רפואי אינה מועילה לאנשים אותם היא מגדירה. להיפך, נגרם נזק גדול מאוד, המתבטא בשלושה תחומים עיקריים: אבחונים פסיכיאטריים מיותרים ומתן טיפול לא-נאות לאור האבחונים; שימוש באבחונים במקרים משפטיים, דוגמת גירושין, נגד האנשים הנופלים בקטגורית מיניות המופיעה בספר; והחלת סטיגמה עמוקה בקרב הציבור אודות אנשים אלה. יש לציין שעל פי רוב, אנשים אינם מעוניינים כלל באיבחונים ותייוגים אלו, למעט אולי מקרים מסויימים של טרנסקסואליות, שבהם אבחון עשוי לעזור בהכרה רשמית ואף בעזרה חומרית ובליווי בתהליך שינוי המין מטעם הממסד. גם אז הגישה המתבקשת איננה כאל מחלת נפש, אל כהגשמה של זהות וזכותו של אדם/אישה על גופם.

שלישית, הגדרה של מאפיינים כלשהם באישיותו של אדם כהפרעה נפשית, במיוחד אלה הקשורים במיניות, שהיא נושא טעון מאוד, מטילה על האדם לחץ נפשי רב וסטיגמה-עצמית, ומרחיקה אותו מהיכולת לשלב את המיניות שלו בזהותו ובחייו.

רביעית, סקירה סטטיסטית מראה שפנטזיות הומוסקסואליות, פטישיסטיות, טרנסג'נדריות וסאדו-מזוכיסטיות אינן נדירות כל-כך בקרב בני אדם.

לבסוף, סקירה רב-תרבותית והיסטורית מראה כי נטיות מיניות שהוזכרו בספרי ה-DSM וה-ICD מקבלות יחס חיובי במקומות שונים בעולם ולאורך ההיסטוריה. כך, לדוגמא, חוקי המגדר שונים מאוד מחברה לחברה, ובחברות שונות לטרנסג'נדרים ישנם תפקידים רוחניים; יחסים לא-מונוגמיים נפוצים במגוון תרבויות; קשירות אירוטיות קיבלו ביפן מקום בתרבות, ובאומנות מצאו ביטוי ביצירות של אמנים מפורסמים החל מתקופת האדו ועד המאה העשרים; הפיכתם של הרגליים, איבר לא מיני בהגדרה, לאובייקט מיני, הייתה פרקטיקה מקובלת בסין בכריכת רגליים. קשירת הרגליים אומנם הסבה נזק לנשים רבות ושימשה ככלי להגבלת נשים, אך הדוגמא מראה שהיחס למיניות והיבטיה השונים מקבל פירושים מאוד מגוונים בתרבויות שונות.

לסיכום, חלוצי המחקר האקדמי בתחום המיניות היו שבויים בתפיסות עולם שמרניות ולא מבוססות מדעית, שעם התפתחות התחום הוכחו כשגויות. למרות זאת, תפיסותיהם הנחו את עבודתם של גורמים המאבחנים סטיות בהתנהגויות מיניות כמעט עד סוף המאה העשרים, כשעלתה המודעות לבעייתיות שיטת קטלוג ההתנהגויות.  

כיום, מקבלים מדעי הפסיכיאטריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה את ביטויי המיניות השונים כאלטרנטיבות שיכולות להתקיים באישיות הבריאה בנפשה. לפיכך, הקביעה כי פנטזיה או התנהגות היא "סוטה" מצריכה זהירות מרבית מצד הגורם המטפל, תוך לקיחה בחשבון של פקטורים אחרים מאשר השוֹנוּת שלה, ולהתמקד בשאלות האם ועד כמה ההתנהגות הנבחנת מסבה נזק.

התפיסה העכשווית מעודדת אנשים בעלי מיניות אלטרנטיבית לאמץ את הפנטזיות והפרקטיקות שקוטלגו כ"סוטות" בעבר, תוך, כמובן, הימנעות מגרימת נזק לאחרים או פגיעה משמעותית בעצמם.